רמב"ן על איוב י״א:ב׳

2 הרוב דברים לא יענה, כוונת האיש הזה לסייע לדברי חביריו כי איוב חטא, וע"כ באה עליו כל הרעה הזאת, אך חדש כי מעשי האלהים מהם נגלים ומהם נעלמים, וכי האל עובר על פשע הרשעים וירא און שלהם ולא יתבונן לו מתחלה, אולי ישובו אליו מפני חמלתו על מעשיו, וכשמטיב לרשעים וחומל עליהם כל שכן שלא יעשה רע לטובים, ולא באו ייסורי איוב אלא שיכוין לבו וישוב ויפרוש כפיו לאל בתפלה ויהיה סופו שלוה, כי שלות הרשעים סופה מפח נפשם אם לא ישובו. והנה נעשה הקושיא הגדולה של איוב ברשע וטוב לו ראיה שחמלת ה' על ברואיו, וכי איננו מואס יגיע כפיו וכל שכן שלא ירע לטובים. והקושיא בצדיק ורע לו אינה מתפרסמת, ונראה כי כל הנספה נאמר לו חייב היית בכך, ואין הקושיא הזאת אלא לאיש עם נפשו, כשידע שהוא צדיק ואין בו עון ואינו ראוי לרעה הבאה עליו, ואולי ישא פנים לעצמו וישיא נפשו בצדקו. ועל כן תראה מן המענה והלאה כי יפליגו החבירים באבדן הרשעים והכרת זרעם, כי היא הקושיא המתפרסמת עליהם ועל הנביאים כולם כירמיהו, כי כולם ברשע וטוב לו יתמהו, מדוע דרך רשעים צלחה, וחבקוק יצרף לזה צדיק ורע לו, כמו שכתוב כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל, ואמר כבלע רשע צדיק ממנו, כי נראה הוא לעינים שזה רשע ממנו. והנה ראינו שאיוב הפליג עם חביריו בחזרת הקושיא על עצמו, כי ירבה להצדיק נפשו, וכן נהג עם שלשת חביריו שהיו מפליגים באבדן הרשעים, והוא ירבה להצדיק נפשו, וכראותו כי אין אחד מהם מקבל דעתו וגם לא יאמינו לו, שב לטעון עוד, כי יש רשעים מתים בשלוה, ומה חפצם בביתם ובזרעם אחריהם, כאשר יתחיל בזה לאמר במענה שמעו שמוע מלתי, אחר דברו עם שלשת חביריו בטענת צדקת עצמו ורעת מכאוביו, ואלה חזוקים לטענות הנזכרות. והנה עם המענה הזה כבר גלו החבירים דעתם בענין, ושאר המענים טענות וחזוקים לדעת הזה על הסדר והענין שפירשתי:

3 הרוב דברים, כאומר האם רוב דברים לא יענה עליהם: